זה לא משהו שהאדם מגלה כתוצאה מאחרים, אך בהחלט יתכן כי הסביבה והמגע שלו עם אנשים לימד אותו פרקים חשובים בדבר האני שלו, כמה הוא מעניק לעצמו וכמה הוא מקבל את עצמו.
בהחלט יש קשר למערכת האמונות עליהם כל אחד גדל (עיין תקציר- מערכת אמונות) .
לא מעטים הם הסובבים ביננו אשר חיים בהרגשה כי "לא מגיע לי" או לפחות כך משדרים לעצמם, עד כדי בידול עצמם אל תוך עולם של חוסר מתמשך ואי מיצוי עצמי.
אלה שבתודעתם ישנו המקום המלא שלהם, והם מטפחים אותו, הופכים להיות אנשים שלווים הרבה יותר, פחות ממורמרים וכעוסים, ולא מוציאים תסכול על סביבתם.
לדוגמה: אדם שממלא את עצמו בקבלה של עצמו ומכיל אל תוך עצמו באהבה, עשייה ומחילה על כך שהוא לא מושלם וחיי טוב עם עצמו, הקבלה העצמית עוזרת לו לראות את היקום באור שונה, פחות ביקורתי, הקבלה העצמית עוזרת ותורמת לו בכך שהיא מאפשרת לו להתחבר טוב יותר עם היקום, שזה אומר סביבתו הקרובה וכל אשר יחפוץ.
אדם כזה שמלא בכל טוב בעצמו, קל לו להתחבר מהסיבה הפשוטה: מי מאיתנו לא רוצה להתחבר לאנשים טובים רכים סובלניים בעלי חמלה בעלי אפשרות לנתינה? מי לא?
לעומת זאת, אנשים חסרי "מקום מלא" עם עצמם, עשויים להיות מנוכרים מתוסכלים כועסים ולא תמיד עם סיבה שנראית לעין, אלא האנשים שלא פעם מבדילים את עצמם ולא בהכרח לטובה, מן החברה.
אז בפשטות, אפשר לומר כי בדרך כלל יהיו אלא האנשים שעליהם אפשר לומר כי הם רואים את "חצי הכוס הריקה".
אז...? כמה מאיתנו באמת רוצים להתחבר לחצי הכוס הריקה? .
משהו בתת מודע שלנו בדרך כלל מצליח לזהות שפת גוף, התחושות שלנו, מה שמוגדר אינטואיציה, מפעילות אצלנו מנגנונים של סלידה והתרחקות, גם שלעיתים לא נדע להסביר מדוע, הבטן שלנו בדרך כלל לא טועה!
ניתן להתחיל בכל שלב בחיים ובכל גיל למלא את עצמנו, מי שעדיין לא עשה זאת.
כמובן שחלק מהאנשים יזדקקו ל"סגירת מעגלים" בכדי לאפשר לעצמם קבלה עצמית ולהיכנס לתהליך של מילוי ה"אני" שלהם.
אני יודע כי זה אפשרי, כי כל מה שניתן לחלום או להגות, הוא אפשרי...
אז..? באיזה צד אתם בוחרים?