באחד מימי השבת היפים, החלקתי ביחד עם בעלי ושני ילדי על רולרבליידס. פתאום משום מקום הגיעה ילדה עם אופניים והפילה אותי על המשטח אספלט. לקח לי בדיוק דקה להבין ששברתי את היד. 
הגענו מהר לבי"ח וגיבסו אותי – לא פחות ולא יותר עד הכתף.

כן, כן, "סתם ככה" –  out of the blue – אני עם גבס מהכף יד ועד הכתף לשישה שבועות. לגוף שלי, מסתבר, היו תוכניות משלו, שלא הלכו בקנה אחד עם התוכניות שלי, כך חשבתי באותו רגע.

כמה פעמים זה קרה לכם?
הלכתם בדרך מסוימת - בזוגיות, בעסק, בקריירה או בכל תחום אחר - תכננתם לכם תוכניות ופתאום משהו קרה.  או אפילו משבר/בעיה? ותסלחו לי לרגע שאני משתמשת במילים משבר ובעיה דווקא, ולא ב"אתגר" או "מתנת צמיחה".
ומה הדבר הראשון שאנחנו מחפשים מיד כשזה קורה? את הכתובת על הקיר כמובן. איפה היא היתה, ואם היא היתה, איך זה שלא ראיתי אותה בזמן?
אני מניחה שאם אתם דומים לי קצת, זה קרה לכם לפחות פעמיים ואולי אפילו יותר. 

תחושת התדהמה ואחריה חוסר יכולת להאמין ולקבל שזה מה שקורה לי, היו גדולות. מיד אחריהן המוח שלי הוצף בשאלות:
מה זה? מה זה בא ללמד אותי? הרי אם זה הגיע לחיי, אזי אני יצרתי את זה? למה זימנתי את זה לחיים שלי?  זה בטוח קשור לנפש? ועוד 
שאלות רבות שלכאורה נותרו ללא מענה.

כמובן שהמשכתי לעשות הכל כרגיל וביד אחת (מזלי שאני ימנית והיד המגובסת היתה השמאלית) כולל להכין אוכל לילדים ולעשות קניות.
ואז לאחר מספר ימים פתחתי קופסאת שימורים (פעולה בלתי אפשרית לעשייה ביד אחת) וחתכתי עמוק את האצבע ביד ימין. ההמשך כמובן ברור: תפרים באצבע , כאבים בכל היד ועוד יד שמושבתת לכמה ימים.
כן, כן, עשיתי הכל, חוץ מלשבת בשקט ולקבל את המצב כמו שהוא.
וכשזה מגיע לפיזי, כשהגוף עושה "פוס" - שוברים את הכלים ולא משחקים, זה לא משנה כמה תחכום מפעילים, "פוס" זה "פוס"! 

ככה בשקט, מתוך הבלגאן, מתוך הרעש והעננים, התחילו לצוץ התובנות, ההבנות ואפילו השמחה והכרת התודה לגוף שלי, ליד המופלאה שלי, שעצרה אותי מהר, לפני שיהיה מאוחר. אתם מבינים, גם לפני האירוע הזה ידעתי שאת הכל אני יוצרת, ואת הכל אני מזמנת, והכל קורה תמיד לטובתי.
בקיצור, ידעתי לדקלם היטב את כל מה שאתם ואני יודעים לדקלם, ממקום חיובי,מעצים ומתפתח. ובכל זאת. בכל זאת בכל פעם שאמרתי לעצמי שעלי לקחת אחריות על היצירות שלי (אלו שלא ממש אהבתי בד"כ), לא הרגשתי מועצמת ולמרות כל ההשתדלות התגנבו  תחושות אשם, חוסר אחריות ו"לא בסדר".


אחד מהדברים שלמדתי בשנה האחרונה היא הנחת היסוד שהלא - מודע שלי רוצה תמיד בטובתי. הוא תמיד ירוץ ויזיע ויעשה הכל על מנת להשיג לי את מה שאני רוצה, על סמך המידע והאמונות שברשותו.
זה שאולי יש לו מידע ואמונות שכבר לא משרתים אותי, זה כבר סיפור אחר, אבל לא היה לי ספק "בנאמנותו" אלי ואל טובתי הגבוהה.

אתם מבינים, הכתובת על הקיר נמצאת שם תמיד כשאנחנו עושים בחירה מסוימת עסקית או אישית, פוגשים אדם חדש, לוקחים החלטה לגבי עצמנו בכל תחום, בכל מצב – הכתובת על הקיר נמצאת שם תמיד, זה אנחנו שלא רוצים, או לא יכולים לראות אותה באותו רגע.
וחוץ ממנה, מהכתובת על הקיר, יש גם סימנים שהיא שולחת לאחר שהתעלמנו ממנה, סימנים לאורך כל הדרך, שיעירו ויאירו לנו את הדרך, שיפקחו את עינינו, שיסברו את אוזנינו.
ואם אנחנו לא מרוצים ממצב מסוים: מהמשקל, מהבריאות, מבן/ת הזוג, מהמצב הכלכלי, מהקריירה, מכל דבר שרק תבחרו ואפילו מכולם יחד, אולי כדאי שנזכור שאנחנו יצרנו את זה. וכשיצרנו את זה עשינו זאת בכוונה חיובית ובאהבה רבה. 

הלא מודע שלנו עבד קשה מאד בשביל להשיג לנו את אותו דבר, שהיום אנחנו קוראים לו "פאשלה", "כישלון" או "טעות".

אז אולי לפני שאנחנו רצים לשנות ולשפר, אולי כדאי שנגיד לעצמנו כל הכבוד, כל הכבוד על כך שאנחנו משיגים את המטרות שלנו (גם אם הם כישלון), כל הכבוד ליצירה הזאת שלנו. 
אולי כדאי שנחבק את: המשקל העודף, המינוס בבנק, הקריירה המדשדשת, בן הזוג/ת המעצבן/ת ו/או כל דבר שעד היום שפטנו את עצמנו לגביו בחומרה. נאהב אותם, נחבק אותם, נשמח איתם באמת. ורק אחרי שנעשה זאת, נוכל גם לומר להם תודה ממקום אמיתי.

כשזה קורה, כשזה קורה באמת, מתעוררת שמחה אמיתית, שלא קשורה בשום דבר חיצוני, ממש פרצי אושר בלתי מוסברים, ומיד אחריהן מגיעות התובנות, יחד עם מבול של אסימונים שנופלים, מאירים ומסבירים באופן "הכי הגיוני" שיכול להיות – למה הדבר הזה שקרה לנו הוא נפלא, וכמה אנחנו ברי מזל שזה קרה לנו, ומפני מה זה מגן עלינו.
ולפעמים, זה מאיר ומעצים עד כדי כך, שאנחנו מרשים לעצמנו להישאר עם"הבעיה" עוד קצת, להינות מהמתנות שהיא מאפשרת לנו, בכיף, בשמחה.

כשזה קורה באמת, אחרי השמחה והתובנות, פתאום הכל משתחרר ואפילו הבעיה/המשבר נעלמים כלא היו.

הקטע הוא, שכששמחים, מחבקים, אוהבים ומודים על מה שיש באמת ולא על מה שאנחנו רוצים שיהיה, פתאום המציאות משתנה.

אני הייתי צריכה את יד שמאל ואצבע מיד ימין שיעצרו אותי מהריצה שהייתי בה, שיכריחו אותי לשבת בשקט, להתבונן, לגלות, להכיר ולהודות.

אני מזמינה אתכם להתחיל כבר עכשיו ולא לחכות שהגוף או המציאות יכריחו אתכם לעצור.

רק בריאות ומחשבות חיוביות, 

נטלי מילנר